אגדת אור

אז גווע האור הנשקף ברקיע

נס כעוף דורס ועם שחר עזב את הקן

ילד קטן לא ידע הוא לאן בחלל המתרוקן

ומעבר לשער ניצת בחלון זיק של אור

מול סנוור חד כתער הסב את ראשו לאחור

כשהשמש נמלטת לים אי אפשר לחזור

ובלב הים נפשו לא ידעה עוגן

נס מיבשה והאופק תלוי במקום

ילד בוגר כמו גל שחוזר אל החוף מן התהום

מפלצות משיבות את הזמן לנקודת התחלה

וסירנות שרות על היום בו עמד אל מולה

והרוח מעל הגלים מלחשת תפילה

ולקראת חצות בשובו אל הבית

נס ממבטה וידיה קשורות בידיו

ילד נמלט בפחד, אט אט, משחרר את זרועותיו

בעודה מתרחקת קולו את השקט שבר

בשפל חומקת מולו, כבר היה מאוחר

עוד עומד הוא מעבר לשער, כן כך יסופר