מחסן הגעגועים

מזמן כשהייתי ילד קטן, ממש קטן מאד,

גיליתי את מחסן הגעגועים, גיליתי מקרוב.

השער התגלה בהפתעה אחרי עיקול מיוחד במינו,

אבל בשנייה כשנגלה- הוא יהיה תמיד שלך, ואתה שלו.

במרכז השער ישנו חריץ, מן אשנב להצצה.

וכשהעין דרכו מביטה, בכוח המשיכה-

היא תיצמד לעולמים, כמו אשת לוט המלוחה.

כי בגיל צעיר מאד הכרתי את מחסן הגעגועים, הכרתי מקרוב.

והחיים כדרכם מזמנים נשמות אל לב אדם,

אהבות קרובות מאד, חברויות יקרות, כשברקע.. המחסן.

ובדרך שר הזֶמֶר את כוחו של הפזמון,

וכאילו בלי משים מתמלא המחסן, ממש מעבר לכל דימיון,

ואני כבר הבנתי שעוד ועוד ועוד,

מחסן הגעגועים שלי הוא צל קרוב מאד.

לפעמים פשוט רציתי לנסות ולהתנתק,

לברוח, ללכת כמכחיש, כמו תינוק בועט.

אבל המחסן הממגנט רק מתמלא עם תיקתוקו של השעון,

וכשתוכו מלא, בלב גדל הרִיק שמתחיל לתת את הטון.

ובאיזו נקודה, תמיד לא ידועה במדוייק בזמן,

אכנס כאותו ההלך, גם אני אל המחסן.

ואולי דרך אותו אשנב, אולי, כי זה לא מחייב שיקרה,

יציצו אלי לבבות עם דמעה, אבל אני כבר לא אראה.

מזמן מזמן, בגיל צעיר, ואולי מאד

גיליתי את מחסן הגעגועים