הנה הוא בא סוף סוף, הסוף שהקפיד לרמוז, ש"למות פירושו, להצטרף אל הרוב". הסוף שנחבא עם הכתובת על המצבה – פה נקברו האימה, הבאנאליה והטריוויה פה נקברה הריצה הגדולה. שדילגתי על משוכות המקריות, הסתמיות והארעיות שהמתינה לי עם הבשורה, הסוף נקבע, מחכה לי עם הצום הגדול השתיקה, ושמחת השיכחה...
הסוף... למה הוא תמיד מנגד? בתחנה שבה המתנתי למאסף האחרון. אולי עוד אספיק, במו חיי, לרדת בחניון האחרון, באוטובוס שלא ממשיך את המסע לתחנות תוחלת החיים, בתי הזקנה, הליכונים וטיטולים המשחקים וקריאת הניצחון – "בינגו!" אז תנו לסוף כבוד מסוים ולניטשה שאמר: "רק במחשבה על ההתאבדות האדם יכול להתגבר על הרבה לילות רעים", ומשורר רומי פסק הכי סופי: "שום דבר אנושי איננו זר לי"...
הסוף שרובנו מגיעים ואנחנו לא יחידים פשוט מצטרפים אל הרוב הדומם שטוען – בעד, נגד החיים.
