שיר תמים

בלילות חמים,

היינו לפעמים נמים

באסמים ובכרמים,

ובשיר תמים

היינו מתלמים קמים,

ובאור השמש מתבשמים.

חרוזי טללים

הבהיקו על צווארי גמלים,

בין שיבולים וצאלים.

מי הנחלים,

איושת הרוח בעלים

ופרי הקיץ בסלים.

השמש זרח והשמש צנח,

כמו פרפר גדול ורך,

ומניסן ועד אלול בארץ החמה,

נשכחו מילים, כמו מדוע, איך ומה?

להג של יונים,

המה כצליל פעמונים

מעל אגם של סביונים.

ארץ ראשונים,

היינו אז כל כך שונים,

כל כך שונים ונבונים.

השמש זרח...

בערבי סתווים,

היו בני יעקב שבים

אל עולם עם כוכבים.

השמש זרח...