החילזון הקשיב לסיפורם של אביתר ודניאלה. "אני אישית לא סובל בני אדם," הוא אמר. "הם משעממים אותי. תמיד ממהרים, תמיד רוצים להיות משהו אחר. אבל אתם נראים נחמדים. אני מאחל לכם הצלחה רבה. ותזכרו לא להיות מישהו אחר," הוסיף בחיוך, הורה להם על השביל שייקח אותם להמשך דרכם בתוך סבך היער, והזדחל באטיות חזרה לענפי העץ.
***
הם המשיכו בדרכם והנה הר עצום וְתָלוּל מתנשא לפניהם. בעודם חושבים כיצד יעפילו עליו, הִבחינו בִּדמות הצועדת לקראתם. הייתה זו אישה בעלת שיער ארוך וּמַבָּט עמוק. היא החזיקה בידה כן ציור. "אני ציירת החלומות," הִציגה את עצמה בקול נעים. "אני וַחֲבֵרַי מציירים את כל החלומות אותם חולמים הילדים."
