ליד הספסל הזה

ליד הספסל הזה היתה לי פעם פרידה,

וגם מול התחנה הזאת היתה לי פעם פרידה,

לפעמים ברפרוף שפתיים,

לפעמים בקפאון סלידה,

ובתוך בטני תמיד גוּלת מתכת כבדה.

ואם ישאלו אותי על דבר שמחת החיים,

כהרף עין אמלט אל בת שחוק הנבוכים,

כאומר: חייתי, חייתי, היו כמה רגעים,

ובתוכי צינה קרושה מכסה

על המיית קול בוכים.

וככל שאת רכה, אינני מוצא בי רוך,

והנני בא אל בצק נפשך באצבע גסה למעוך,

וללכת הביתה לבדי, נותן דעתי לדרוך

מיתר של צער עמום, להרעיד בי לילה ארוך.