היה היה פנס בודד בִּקְצה שכונה
והוא הֵאיר את ילדותֵנו הקטנה
והוא האיר את משחקי "המחבואים"
ולְאורו היו "הַכַּדַּארִים" באים.
כשה"שוטרים" כמעט תפסו את ה"גנב"
היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:
הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר!"
רק עוד רגע אמא, רק עוד רגע קט
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו להתחיל בכלל אפילו
- אבל תחנונינו לא הועילו.
היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר ושער וגינה
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתְני כל הבנות שבעולם.
אך כשידי, שכבר מיליון עלים תלשה
אז ללטף בקשה לה את חלקת ראשה -
אמרה: סליחה, יש לי בחינה בסמינר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר.
"רק עוד רגע, רינה, עוד שניה אחת,
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" -
אבל תחנוני אז לא הועילו.
היה היה פנס בודד, חלפו שנים
ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים
והשכונות מצאו מקלט בפזמונים
אבל אותם קולות ברחוב וּבַגנים.
וּכְשֶפַסְפוס נשען בחוץ על אופניו
והחצר כולה מלאה בִּשריקותיו
אני יוצא אל המרפסת וקורא:
שמע ילד, לך הביתה, או אני יורד.
רק עוד רגע ילד, רק עוד רגע קט
לא נורא, שחק קצת, צעק - אבל מעט
אז רציתי להפחיד אותו כְאִלו
אבל לא ירדתי אפילו.
