לפעמים להודות זה קצת מכאיב

מי הכי אפ בתל אביב ובתכלס גם מסביב

את השנים הכי טובות שלו הקריב

כדי להבין אותיות על קיר, בטאגים וטרואפים נדיב

אין צורך להרחיב, הם כבר מבינים במי מדובר

כל צעיר ומבוגר מכיר את הסגנון הלא מסודר

כשלילה מאוחר הכל מרגיש מנוכר וקצת מוזר

הוא יוצא להפציץ ת׳עיר, זה עושה אותו מאושר

כן, לפעמים עולה עם האותיות שלו על סטריט ארט

יש יגידו שמשחיט שם אבל אותו זה רק מצחיק קצת

אומני גלריה בשקל שברחוב נאכלים כמו קיט-קיט

כשזה מגיע לאינטרקציה פיזית - הם בורחים בזיגזג

פאק-איט, עושה את מה שעושה בשביל הקאלצ׳ר

כמו קעקוע, הוא שם איזה בלאסט אובר או איזה קאבר

על עוד איזה אומן חאפר, כבר נהיה בזה מאסטר

זה הכל משחק כמו קאונטר, הוא רק מחכה לאפטר.

אין ספק שלמופת את אותן 5 אותיות משרטט

מאז שחלקכם סיימתם בערך כתה ב׳

וזה לא בשביל הפלקס, הפירגון או הריספקט

אלא על כל יום שלא מצייר הוא שבועיים מתחרט

אוי ואבוי, תל אביב מלאה בטוייז

זה פוגש אותו בין אלנבי לליד קפה נורדוי

אין בזה כל אסתטיקה, חן או נוי

לכן אוכל אותם כמו בבית התאילנדי ת׳בוק צ׳וי

כשיש לו בלאגן במלאי של הצבע - הוא ממיין אותו

יש כאלו שלא סובלים אותו - זה לא מעניין אותו

ברנרים של שבת עם הגנג - זה מאפיין אותו

לפרק בצבע עוד קיר בתולי - הוא מזיין אותו

אם היו לו מספיק אצבעות בתכלס הוא היה סופר

את מספר הרייטרים שבחנו אותו ואז חדלו מלצייר

זה היה יכול נחמד על זה ברדיו לדבר

אבל כל שדרן היה תוך 2 שניות את זה מצנזר