הנסיכה

שנים היא הסתתרה בחיק המשפחה

ואת יופיה שמרה לא לי ולא לך

בדשא הרחב, בשמש הזהב

היתה כמו גרגיר של חשכה

בחורף עננים הביאו לה שמחה

ורק עם בוא הקור היתה פתאום בוכה

בדשא הנובל, מול פרח שקמל

מותה נשקף לה מן החשכה

ושוב חזר אביב עם שפע הפריחה

ורדים ונרקיסים השיבו את רוחה

באור המלבלב בזוהר הצורב

האור הטוב השיב לה את רוחה

ואז הקיץ בא עם שיבולי קמה

ותכלת הגלים הסעירה את דמה

בלהט השרב, בדשא הרחב

היתה כמתעלפת בחמה

ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה

ברוח השואגת, ברוח השקטה

בדשא הרחב, בשמש הזהב

תמיד היא מחפשת את מותה

תמיד היא מחפשת את מותה

תמיד היא מחפשת את מותה